או-ממי

לא פעם כתבתי על אהבתי למטבח האסייתי – הוא נגיש, טעים ותמיד מרגיש בריא (גם כשהוא לא) – אז איך אפשר לא לאהוב? כשאין לי יותר מדי זמן, או כשפשוט אין לי כוח להשקיע תמיד אני פונה למטבח האסייתי לתשובה כי במינימום השקעה אפשר לקבל מקסימום תוצאה. להמשיך לקרוא

מועדים לשמחה

ממש מירוץ החגי תשרי האלה – עוד לא סיימנו לחשוב על ראש השנה וכבר הגיע יום כיפור, ובשנייה שזה נגמר כבר מתחילים לבנות סוכות. אם לא היה את כיפור באמצע כדי להירגע קצת מכל האוכל (אני בכלל לא מתכוונת להתחיל לדבר על הארוחה המפסקת והארוחה הפותחת שבהן אוכלים פי שלוש כפיצוי) לא היינו מפסיקים לאכול לאורך כל חודש תשרי… להמשיך לקרוא

אתנחתא קומית

אני מרגישה כאילו עבר נצח מאז שהעליתי פוסט בפעם האחרונה. מה לעשות – לפעמים החיים מפריעים באמצע לדברים שבהם רוצים לעשות. אבל לתקופות כאלה של לחץ יש גם יתרונות. היתרון העיקרי הוא בכך שחוסר הזמן מוציא (ממני לפחות) את הצד היצירתי. רק בגלל שאין לי זמן לעמוד שעות במטבח לא אומר שאני לא רוצה ליהנות מהאוכל שאני אוכלת. יתרה מכך, דווקא בזמנים כאלה הפסק זמן הקטן הזה שצריך לקחת כדי לאכול חשוב אף יותר. מעין אתנחתא קומית בדרמה הגדולה של החיים. להמשיך לקרוא

קרפ-לי, קרפ-לך (פוסט אורח)


קרפלך אוכלים שלוש פעמים בשנה: ביום כיפור, כשמכים על חטא, בהושענא רבה, כשמכים בערבות, ובפורים, כשמכים בהמן. ומי שרוצה לאכול קרפלך בהזדמנות אחרת, צריך להכות את אשתו. את הבדיחה הלא-פוליטיקלי-קורקט הזאת שמעתי מסבתא שלי, עליה השלום, כשהכינה איתי קרפלך ליום מאכלי עדות כשהייתי בבית ספר יסודי. סבתא היתה אלופת קרפלך, וזה אולי האוכל שלה שאני הכי מתגעגעת אליו. אוכל שהוא מצד אחד מאד ביתי ומנחם (מה יותר מנחם מכיסוני בצק ממולאים בבשר וצפים בתוך מרק עוף), ומצד שני חגיגי, כי כאמור, לא כל יום פורים ולא כל יום אוכלים קרפלך. זאת הסיבה להמשיך לקרוא

ירוק עד


זוכרים את הפרסומת הזאת מפעם – "בשבילו זה דני, בשבילך חלב"? (אם לא – הנה תזכורת). אז בשבילי ככה זה אוכל אסייתי – מצד אחד טעים מצד שני בריא. מה שנקרא win win situation. להמשיך לקרוא

החיים בפיתה


לא פעם ציינתי בבלוג את המטבח הישראלי ואת האופי המיוחד שלו, שאוהב ללקט ולאמץ סגנונות בישול חדשים, חומרי גלם אקזוטיים, ומנות ייחודיות. האופי הפיוז'ני הזה מעלה את השאלה – האם בכלל יש חיה כזאת אוכל ישראלי? להמשיך לקרוא

האגדה על דרו קארי ועל עופרה חזה


בפעם הראשונה שנשארתי שבת בבאר-שבע, בזמן לימודי התואר הראשון, הזמנתי חברות לארוחת שישי. בגלל שידעתי שאחת מהן מאוד אוהבת אוכל הודי, החלטתי להכין את המנה הזאת – עוף בקארי וחלב קוקוס, לצד אורז. לא שערתי מה יהיו התוצאות של אותה החלטה גורלית. להמשיך לקרוא

צרפוקאית למתחילים


יש מאכלים מסוימים שאין דרך טובה יותר מלהגדיר אותם מאשר "אוכל של בית". בדרך כלל מדובר במאכלים שאולי לוקים בחסר ברמת האסתטיות, אבל מנצחים ברמת הטעם. זה משום שלמאכלים  האלו יש מרכיב מיוחד במינו, ששום מסעדה, שף, מתכונאי ושות' לא יכולים לחקות. למרכיב הזה קוראים "נוסטלגיה". להמשיך לקרוא

לגזור ולשמור


קשה לומר מתי התחיל הרומן שלי עם המטבח האסייתי. אנחנו היינו (ועודנו) בית שאהב להתנסות, ואוכל ביתי כלל הרבה מטבחים, ולא בהכרח את אלו של העדות שהשתייכנו אליהן. אני לא יודעת למה, אבל אוכל אסייתי תמיד מרגיש בריא יותר, גם כשהוא כולל טיגון או חומרי גלם משמינים כמו חלב קוקוס. אולי זה השימוש הרב בירקות רבים ומגוונים, אולי זה סגנון הבישול המוקפץ שגורם לכך שהירקות מתבשלים מעט וכך שומרים יותר על הערכים התזונתיים שלהם, או אולי בגלל שיטת האכילה – הצ'ופסטיקס שגורמים לנו לאכול לאט יותר מאשר עם סכו"ם. מה שזה לא יהיה – אני אוהבת את זה. סיני, תאילנדי, יפני ועוד ועוד – כולם יתקבלו אצלי בברכה. להמשיך לקרוא

על ארגזים, במיה ותחושה של בית



תמיד הדהימה אותי היכולת לארוז חיים שלמים בכמה קופסאות קרטון: מה חשוב לנו לקחת ומה משאירים מאחור, מה שביר ומה יעמוד במסע, ולאן לעזאזל אמור להיכנס המטאטא.
מכירים את השיר של דוד אבידן "הרי את מותרת לכל אדם"? יש כמה שורות בשיר הזה שתמיד חוזרות אלי בזמני מעבר (מינוס הגירושים): להמשיך לקרוא