תמונת מצב

היום אני לא רוצה לדבר על המלחמה. אני לא רוצה לדבר על הבומים שמרעידים לי את הבית, ועל האנשים שמרעידים לי את הלב. אני לא רוצה לדבר על כל אלה שצועקים שזו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בזמן שהם משתיקים דעות של אחרים. אני לא רוצה לדבר על השמאל שמלכלך על הימין ועל הימין שמלכלך על השמאל, בזמן שהאמצע שותק. אני גם לא רוצה לדבר על ההתגייסות ההמונית של עם ישראל למען החיילים, ההרוגים, הפצועים והמשפחות שלהם ועל כמה שזה עצוב שהיה צורך בהתגייסות כזאת. לרגע אחד אני רוצה לדמיין שהכול בסדר פה. אם בלוג אוכל לא יכול לשמש קצת אסקפיזם, אז מה כן? אז במקום לדבר על המצב – אני רוצה לדבר על עוגה.
להמשיך לקרוא

כשהכול אבוד

השבוע חגגתי יום הולדת. אמרתי לעצמי שעכשיו, כשהגעתי למספר האהוב עליי, זה הולך להיות יום הולדת מיוחד ובכלל השנה הזו היא ה-שנה שלי! כנראה שמישהו למעלה החליט שלא הייתי צריכה לפתוח את הפה והשנה "חגגתי" את אחד מימי ההולדת הגרועים שהיו לי ever.
להמשיך לקרוא

טעמה העצוב של עוגת הלימון

"טעמה העצוב של עוגת הלימון" (איימי בנדר, בתרגומה של קטיה בנוביץ') מספר את סיפורה של  רוז, אשר מסוגלת "לטעום" את רגשותיהם של האנשים שהכינו את האוכל שהיא אוכלת. בפעם הראשונה שזה קרה לה היא הייתה בת 9. אמא שלה הכינה עוגת לימון בציפוי שוקולד, ובנגיסה אחת רוז הרגישה את כל פחדיה הכמוסים של אמא, את תחושות הריקנות והייאוש שלה. להמשיך לקרוא

אי של שקט

יש לי חיבה לא מוסברת לירקות ירוקים: ברוקולי, שעועית, תרד, אספרגוס – כל מה שירוק (טוב, כמעט כל מה שירוק) אני אוהבת. לכן, כשקפצתי השבוע לירקן ליד העבודה שלי לקנות כמה פירות, וראיתי צרור יפיפייה של אספרגוס – פשוט לא התאפקתי. הייתי חייבת לקנות אותו. להמשיך לקרוא