גלגלי אותו, אל תעשי לו חשבון


פעם חשבתי לעשות פרויקט כזה, של לעבור בין כל הדודים והדודות שלי (ויש הרבה מהם) ולאסוף מכל אחד את המתכונים שבהם הם מתמחים – כי לכל אחד יש את המאכל או מאכלים המיוחדים האלו שאף אחד לא יודע להכין כמוהם. משום מה, התופעה הזאת תמיד בולטת יותר בחגים. אולי כי זה הזמן שלנו להיפגש סביב שולחן האוכל, אולי כי בחגים אנחנו נוטים להשקיע יותר בבישול, או אולי כי זה הזמן שבו אנחנו מתחברים יותר לשורשים שלנו – חוזרים לאותם מאכלים מסורתיים (או כאלו שהפכו למסורת) – לא משנה כמה יצירתיים וחדשניים אנחנו במטבח בשאר ימות השנה. להמשיך לקרוא

דברים שמעצבנים אותי


אם אתם קוראים את הבלוג שלי בטח כבר הבנתם שאני לא ממש דתייה, או שומרת כשרות, או איך שתקראו לזה. עם זאת, אני עדיין צמה בכיפור, ולא אוכלת חמץ בפסח. מבלי להיכנס לזה יותר מדי, בואו רק נאמר שאני רואה את זה כחלק מהמסורת שלי, לא כחלק מהדת שלי. אבל יש דברים שאני פשוט לא מצליחה להבין, לא משנה כמה חילונית/מתירנית אני אהיה. מילא כל עניין הקטניות הזה (למה לאלה מותר ולאלה לא? או שמשהו כשר או שהוא לא, לא?), אבל מישהו יכול להסביר לי איך אבקת אפייה יכולה להיות כשרה לפסח? או קמח תופח? או חומץ? (וכן – כבר שמעתי אתמול שגם לחמצן יש את השורש ח.מ.צ, ועדיין משתמשים בו בפסח). להמשיך לקרוא

ניצחון הרוח


נו, הבית נקי? החמץ מבוער? התחלתם להכין אוכל לחג, או שאתם אחראים על היין? פסח בעיני הוא ההוכחה הנצחית לעמידות האנושית – אחרי חודש שלם של ניקיונות, של סדר ומיון וכל היוצא בזה, עוד מבלים ימים כלילות במטבח, להכין ארוחת חג (או לפחות חלק ממנה). אם זה לא הוכחה על ניצחון הרוח על החומר, אז אני לא ידעת מה כן.
להמשיך לקרוא

שלוש, ארבע לעבודה!


פסח הוא חג קשה. מתחילים להתכונן אליו חודש מראש, ועד שמגיעים לערב חג כבר יוצאת הנשמה. אני חושבת שצריך לשתות כוס חמישית רק לכבוד כל הנשים (והגברים) שצלחו בשלום את התקופה, ועוד הצליחו להגיע לערב חג עם חיוך על הפנים.

בין כל הניקיונות, הסידורים, הקניות, המתנות והבישולים, צריך עוד לחשוב מה לובשים לערב חג… ומה אם בכל זאת בא לנו להכין דברים טעימים, אבל כבר אין לנו כוח להשקיע? – בדיוק בשביל זה יש לי שני מתכונים בשבילכם – גם כשרים לפסח, גם עשויים משלושה עד ארבעה מרכיבים, וגם טעימים. מה עוד אפשר לבקש? להמשיך לקרוא

אביב הגיע


שוב הגיע התקופה הזאת בשנה שמכניסה מדינה שלמה לטירוף ומפלגת את העם שלנו סביב הויכוח הישן- האם לאכול את המצה עם נוטלה או עם השחר? (אגב, אני בכלל אוהבת לאכול מצה עם גבינה לבנה וריבת גזר, אבל אל תגלו, יש אנשים שחושבים שזה מוזר…). כן, רבותי – פסח הגיע. אני יודעת שבחו"ל חושבים שחנוכה זה החג היהודי המרכזי (בגלל הסמיכות לחג המולד), אבל אנחנו פה יודעים את האמת – פסח הוא ללא ספק החג הגדול ביותר של היהודים – החג שבו כל שנה יוצאים מעבדות (של ניקיונות הבית) לחירות (לילדים בכל אופן, להורים קצת פחות). להמשיך לקרוא

סיינט פטריק לקרניבורים


לפני כמה שנים אחי היה באירלנד, וביקר במפעל של Guinness, משם הביא לי במתנה ספר על ההיסטוריה של Guinness, הפרסומות שלהם (רק עליהם היה אפשר למלא ספר שלם) וכמובן – מתכונים עם המשקה השחור הזה. אומנם Guinness קצת מרה לי מדי בשביל לשתות ממנה הרבה, אבל בבישול ובאפייה אני ממש אוהבת אותה. היא מוסיפה לאוכל מעין מרירות מסתורית, ומשדרגת מגוון מאכלים, החל ממרקים, דרך בשרים וכלה בקינוחים. אז אחרי הקאפקייקס של ה-Irish car bomb שפרסמתי מוקדם יותר השבוע, הגיע הזמן למתכון לקרניבורים שבנינו – המבורגר Guinness. להמשיך לקרוא

חיי פאי


פיי/פאי (המספר, לא העוגה), הוא מספר טהור שמייצג את היחס הקבוע בין היקף המעגל לקוטרו. פיי/פאי הוא גם מספר אי-רציונלי כיוון שאינו ניתן לכתיבה כיחס בין שני מספרים שלמים. אם אתם דומים לי אפילו במעט, אז מה שכרגע אמרתי הוא סינית בשבילכם (או יוונית, במקרה הזה). אבל מה שאני כן יודעת על המספר זה שהוא ידוע לרוב כ-3.14, כמו התאריך של היום (לפי הכתיב האמריקאי), ושאחריו באות המון ספרות ושאנשים שמצליחים לזכור את הספרות האלו נחשבים, בחוגים מסוימים, לממש מגניבים (כן, אמרתי מגניבים. אני לא בטוחה מה זה אומר על החוגים שבהם אני מסתובבת, אבל לפחות יש בהם פאי). להמשיך לקרוא

פטריק הקדוש ופצצות המכונית האיריות


ביום ראשון הקרוב חל יומו של סיינט פטריק – הקדוש שניצר את אירלנד. נוצרים, ובעיקר אירים נוצרים, ברחבי העולם יחגגו את היום הזה בלבישת בגדים ירוקים ובשתיית אלכוהול (גם אלכוהול ירוק). בשבילנו, עם זאת, זה רק עוד סיבה להרים כוסית לחיים – גם אם זה לכבודו של קדוש נוצרי עוכר ישראל (נכון, לא הייתה אז ישראל, אבל בואו לא נכנס לדקויות – העיקר שיש אלכוהול).

להמשיך לקרוא

שיר קינה לחורף


היה היה פעם, לפני שנים רבות, בארץ חמה מאוד מאוד (קרי ישראל), ילדה קטנה שאהבה את החורף עד מאוד. יום אחד סיפרה לה דודתה על חלום שחלמה ובו היא מתחתנת עם עלם פינלנדי יפה תואר ונוסעת איתו לפינלנד הקרה. הסיפור הזה, לצערי, לא נגמר ב"והם חיו להם באושר ואושר בטירת קרח בפינלנד הקסומה, עד עצם היום הזה". העלם כנראה נבהל מהחום, סובב את סוסו הלבן וברח כל עוד נפשו בו, והשאיר אותי להמס מחום 11 חודשים בשנה. להמשיך לקרוא

לימון מוסיף המון


"מוזר שהמורה נפאלי," ציין הטבח באוזני סאי כשהלך. ואחרי זמן אמר, "חשבתי שהוא יהיה בנגאלי."
"אה?" שאלה סאי. […]
"הבנגאלים," אמר הטבח, "הם מאוד אינטליגנטים."
"אוי, שטויות," אמרה סאי. "למרות שהם ודאי היו מסכימים איתך."
"בגלל הדגים," אמר הטבח. "אנשי החוף יותר אינטליגנטים מאלה שגרים בפנים הארץ."
"מי אמר?"
"זה ידוע," אמר הטבח. "אנשי החוף אוכלים דגים ורואים עליהם שהם הרבה יותר פיקחים, בנגאלים, מאלייאליים, טמילים. בפנים הארץ אוכלים יותר מדי דגנים, וזה מאט את העיכול – במיוחד הדוחן – נהיה  כדור כבד כזה. הדם הולך לבטן ולא לראש. נפאלים הם חיילים טובים, סבלים, אבל לא מבריקים במיוחד בלימודים. לא אשמתם, מסכנים."

(מתוך: "ירושה של אובדן" מאת  קיראן דסאי, תרגום: מאיר בן-שלום, עמ' 415-414)
להמשיך לקרוא